י"ח בכסלו תרל"ה 27.11.1874 – נולד בעיירה קטנה ומרוחקת ממקום יישוב, בתחום המושב ברוסיה הלבנה, מוטול שמה. מחצית מתושבי העיירה היו יהודים, כ-250 משפחות. כדי להמחיש את ממדי העיירה, נהגו תושביה לומר: "כאשר נכנס סוס אליה, ראשו בקצהו האחד וזנבו מנקה את הקצה השני".
עובר ללמוד בביה"ס התיכון הריאלי הרוסי בעיר המחוז פינסק, ומתחיל את פעילותו הציונית באיסוף כספים. בן אחת-עשרה כתב בעברית מכתב למורהו האהוב במוטול: "מה רם ומה נשגב הרעיון אשר עלה על אחינו בני ישראל לייסד את החברה חובבי ציון כי ע"י זאת נוכל להציל את אחינו הנידחים והמדוכאים והמפוזרים בכל קצווי העולם. סוף דבר ציונה עברים – ציונה נלכה!"
עובר למערב אירופה להמשך לימודיו האקדמיים, מקבל תואר דוקטור באוניברסיטת פרייבורג שבשווייץ בכימיה אורגנית.
משתתף בקונגרס הציוני השני בבאזל.
משתתף בארגון ועידת הצעירים הציונים ומייסדי הפרקציה הדמוקרטית, מפלגה אשר שמה לה למטרה לקדם את הפעילות המעשית בישראל ואת העשייה התרבותית.
מייסד את לשכת בית הספר היהודי הגבוה, שאמור היה לתת מענה לסטודנטים יהודים שנדחו מאוניברסיטאות במזרח אירופה.
בקונגרס הציוני השישי בבאזל, מצביע נגד ההצעה להתיישבות יהודים באוגנדה.
בנאומו אמר: "אם הממשלה הבריטית והאומה הבריטית הן מה שאני חושב עליהן, סופן שיציעו לנו הצעה טובה מזו."
עובר לאנגליה ועובד כחוקר במחלקה לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר.
נושא לאישה את ורה כאצמן שהכיר בשווייץ, שם למדה רפואה. "ורה ואני מצאנו את דרכנו זה לזה רק לאט-לאט. מקצת בשל הבדל בגילים, כשבע שנים, והמעמד – אני הייתי מרצה והיא תלמידה – אבל בעיקר בשל ההבדל ברקע ובגישה לחיים."
באותה שנה פוגש ד"ר ויצמן את ארתור ג'יימס בלפור, שר החוץ של ממשלת בריטניה, ומסביר לו את הרעיון הציוני. "הוא שאלני מדוע מתנגדים היהודים הציונים להצעת אוגנדה?" השבתי לו: "מיסטר בלפור, נניח שאני מציע לאדוני את פאריס במקום לונדון, היקבלנה?" והוא ענה: "אבל ד"ר ויצמן, לונדון היא שלנו". "נכון הדבר", אמרתי, "אבל ירושלים הייתה שלנו בזמן שלונדון הייתה עוד אדמת ביצה."
נולד בנו הבכור בנימין (בנג'י). מתפרסם כנציג הציונות הסינתטית (שילוב בין הציונות המדינית לציונות המעשית) בקונגרס הציוני השמיני שבהאג.
מבקר לראשונה בארץ ישראל. "נסעתי באונייה מביירות ליפו. רגלי דרכה על האדמה שהייתה מימי ילדותי חלק בלתי נפרד ממחשבותיי. סוף-סוף עמדתי פנים אל פנים עם המציאות... גמרתי בלבי לחזור לאירופה וללחוץ במרץ כפול ומכופל לעבודה מעשית דחופה בארץ ישראל."
מקבל אזרחות בריטית.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, פועל לקידום הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל בחסות בריטניה.
ממציא שיטה חדשה להפקת אצטון (תמיסה שנדרשה לייצור חומר נפץ).
עובר לגור בלונדון ומתמנה ליועץ לאספקת אצטון באדמירלות ובמשרד החימוש הבריטי.
נולד בנו השני, מיכאל. מנהל את מעבדות האדמירלות בלונדון. פותח עם חבריו במבצע להפצת הרעיון של בית לאומי ליהודים בארץ ישראל בחסות בריטניה.
נפגש עם לויד ג'ורג' ראש הממשלה ועם בלפור שר החוץ.
בריטניה כבשה את ארץ ישראל מידי השלטון העות'מאני. ד"ר ויצמן נבחר לכהן כנשיא הפדרציה הציונית באנגליה, מנהל מו"מ עם ממשלת בריטניה המסתיים ב-2 בנובמבר במתן "הצהרת בלפור."
וזה נוסח ההצהרה: "ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על ייסוד מקלט לאומי לעם ישראל בארץ-ישראל ובמיטב כוחותיה תתאמץ להקל את השגת המטרה הזאת. אך בתנאי ברור ומפורש, שלא יעשה שום דבר העלול להזיק לזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הכנסיות הבלתי יהודיות אשר בארץ ישראל, או לזכויותיהם ומעמדם המדיני של היהודים באיזו ארץ אחרת."
עומד בראש משלחת ועד הצירים שיצא לארץ ישראל ביוזמת ממשלת בריטניה, במטרה לייעץ בנושאי התיישבות ופיתוח המדינה. במכתב לורה אשתו, תיאר את שראו עיניו: "עצום ההבדל בין מה שאפשר לראות היום במושבות, לבין מה שאפשר היה לראות לפני אחת-עשרה שנה, בהיותי פה לראשונה. היום היישובים האלה מלאי חיים. חיים יהודיים אמיתיים אינם עוד אגדה, הם אמת לאמיתה!"
נפגש עם האמיר פייסל מנהיג המרד הערבי, נגד האימפריה העות'מנית.
"היה ליל ירח נפלא, אור ירח ארצישראלי. השקפתי ממואב על עמק הירדן, ים המלח והרי יהודה, בעומדי שם באני פתאום הרגש, כי שלושת אלפים שנה נגוזו והיו לאין. הנה אני ניצב פה על אותה האדמה, באותה השליחות, שניצבו אבות אבותיי בשחר תולדות עמי."
דברי האמיר היו כי הוא נכסף לראות את היהודים והערבים עובדים מתוך אחדות דעות. לדעתו, גורל שני העמים קשור במזרח התיכון ובעל כורחם תלוי ברצונן הטוב של המעצמות הגדולות. השניים חותמים על הסכם ויצמן-פייסל, שאינו יוצא לפועל.
מניח את אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים. בנאומו אמר: "מה משמעותה של אוניברסיטה עברית, מה יהיו תפקידיה, מהיכן תשאב סטודנטים ואילו שפות ידברו בה? במבט ראשון יש לכאורה מן הפרדוקס בכך שבארץ כה דלה באוכלוסין, בארץ שעדיין צריך לעשות בה כל דבר, בארץ המשוועת לצורכי יסוד, כמו מחרשות, דרכים ונמלים, אנו פותחים בכינונו של מרכז לפיתוח רוחני ואינטלקטואלי. אבל הפרדוקס אינו קיים כהוא זה לדידו של מי שמכיר נפשו של היהודי."
ראש המשלחת הציונית בוועידת השלום בוורסאי, שבה ביקשו לקבל אישור בינלאומי להצהרת בלפור. בינואר 1919 חותם עם האמיר פייסל, ראש התנועה הלאומית הערבית, על הסכם "ויצמן - פייסל" לשיתוף פעולה אזורי.
נבחר לכהן כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית בוועידת לונדון.
מסייר בארצות הברית עם אלברט איינשטיין במטרה לגייס כספים לקידום המפעל הציוני.
משתתף בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, בהשתתפות הלורד בלפור.
נבחר לנשיא הסוכנות היהודית המורחבת לארץ ישראל, אשר הוקמה במטרה לשתף את יהודי המערב במפעל הציוני. "האידיאל שלנו היה החזון של עם חדש, חופשי מן הממדים הצרים של הגטו ומן החשש הנצחי מפני אי-הבנות ושיבושים, חי את חייו שלו על אדמתו שלו, עם של אנשים זקופי קומה, בעלי מודעות למורשת היסטורית גדולה הקשורה הן עם עם ישראל והן עם אדמתה של ארץ ישראל". (ביום כינונה של הסוכנות היהודית המורחבת, 11 באוגוסט 1929)
"מאורעות תרפ"ט" הביאו את הממשלה הבריטית להשליט סדר וכדי להרגיע את הערבים פרסמה את "הספר הלבן" של הלורד פאספילד, אשר בו נסוגה מחלק מההבטחות שנתנה בהצהרת בלפור.
במכתב ללורד פאספילד, ב-20 באוקטובר 1930, כתב ויצמן: "בשתיים-עשרה השנים האחרונות אני עומד בראש ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית. כל אותו הזמן השתדלתי לעבוד בהרמוניה הדוקה ביותר עם ממשלת הוד מלכותו ולבסס את פעולותיי על שיתוף פעולה קרוב איתם. אין אפוא אדם שישתוקק כמוני להיענות לקריאה להמשיך בשיתוף פעולה, אילו היה קיים בסיס לכך". ויצמן מקבל את "איגרת מקדונלד," שבה ממשלת בריטניה שבה ומכריזה על מחויבותה להקים בית לעם היהודי בארץ ישראל. עם זאת, לא היה בה די כדי לשקם את מעמדו של ויצמן בעולם היהודי, אשר יצא בביקורת נגד מדיניות הפיוס שלו.
ויצמן מודח מראשות התנועה הציונית. הוא מקדיש את זמנו למחקר מדעי ולגיוס כספים בעבור פרויקטים ציוניים ועבודת הצלה של פליטים יהודים, בעיקר מגרמניה.
מתמנה ליו"ר הלשכה המרכזית של הסוכנות ליישוב יהודי גרמניה בארץ ישראל.
מייסד את המכון למחקר ע"ש דניאל זיו ברחובות.
נבחר מחדש לתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית בקונגרס ה-19 בלוצרן, יחד עם דוד בן-גוריון כיו"ר הנהלת הסוכנות היהודית.
בונה את ביתו ברחובות בסמוך למכון זיו. הבית תוכנן על ידי האדריכל היהודי הנודע אריך מנדלסון. בעקבות המרד הערבי הגדול, שולחת ממשלת בריטניה משלחת חקירה בראשות הלורד פיל. ויצמן מעיד בפני הוועדה המלכותית ב-25 בנובמבר 1936: "כשמדברים על העם היהודי מדברים על עם שהוא מיעוט בכל מקום ואינו רוב בשום מקום... הוא מעין רוח של עם ללא גוף, ולפיכך הוא מעורר חשד וחשד מוליד שנאה. צריך שיהא לו מקום בעולם, בעולמו הנרחב של הקדוש ברוך הוא, שבו אנו יכולים לחיות ולהתבטא בהתאם לאופיינו..."
מסקנות הוועדה: חלוקת ארץ ישראל למדינה ערבית ברוב שטחה של ארץ ישראל ומדינה יהודית בגליל וברצועת החוף וכן תחום המנדט הבריטי הכולל את ירושלים ופרוזדור יציאה לים.
בקונגרס ה-20, ב-4 באוגוסט 1937, שהתקיים בציריך, תומך ויצמן בהצעת החלוקה של ארץ ישראל למדינה ערבית ויהודית, בעקבות מסקנות ועדת פיל. בנאומו אמר: "ברגע היסטורי זה יורשה נא לי לפנות לעם הערבי... יש עם ערבי בעל מסורת מפוארת. לעם הזה הושטנו את ידנו. ועדיין ידנו מושטת אליהם אף עתה, אבל בתנאי אחד: כשם שאנו מאחלים להם שיתגברו על הזמן הקשה ויחזרו למסורת הגדולה של העם הערבי האדיר בעל התרבות, כל שעליהם לדעת שיש לנו את הזכות להקים את ביתנו בארץ ישראל בלי להזיק למישהו, אלא להביא תועלת לנו ולאחרים. אם הם יכירו בזכותנו זאת, נמצא את הדרך להבנה הדדית."
הוחלט על כינוס ועידת השולחן העגול בארמון סנט ג'יימס בלונדון. מקדונלד הזכיר את זכותם המוסרית של הערבים להגדרה עצמית. בחודש מאי פורסם "הספר הלבן של מקדונלד", אשר גדע למעשה את החלום הציוני.
ויצמן גינה את מדיניות בריטניה בחריפות, אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הבטיח לה את כל העזרה האפשרית מידי האוכלוסייה היהודית בארץ ובעולם.
פועל להקמת יחידה יהודית לוחמת במסגרת הצבא הבריטי.
בנו, מיכאל, טייס בחיל האוויר הבריטי, מוכרז נעדר, לאחר שמטוסו נפל לים.
משתתף בוועידת בולטימור בניו-יורק, המעבירה החלטה לתבוע את הקמתה של קהילה יהודית בארץישראל, מתעמת עם בן-גוריון בנושא.
מבקר בארץ ישראל לרגל יום הולדתו ה-70 ומתקבל בהערצה ואהדה ברחבי היישוב היהודי.
מופיע בירושלים לפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית.
בקונגרס ה-22, בבאזל, מודח מראשות התנועה הציונית על רקע התחושה שאינו מתאים להנהיג את העימות עם בריטניה. בנאומו בקונגרס מזהיר מפני השימוש באלימות: "אני מזהיר אתכם עוד פעם מ 'קפיצת הדרך', מנבואות שקר ומהכללות שאינן נכונות, מעובדות היסטוריות, כביכול, שאינן אלא בדותות. כזה הוא מזגי ואיני מאמין במעשי אלימות... אני חושב את הטרור לאסוננו הגדול ביותר, הן מבחינה מוסרית, הן מהבחינה המדינית והן מבחינת הקמת המדינה שלנו. חוששני שהטרור יתחיל לשלוט ברחוב היהודי, ולא הסוכנות תוכל להתגבר עליו אלא ייתכן שהוא יתגבר על הסוכנות. זהו סרטן בגופו של היישוב, וביערת את הרע מקרבך! ...אני מזהיר אתכם, שלא תיתנו ל'גידול' להתפשט. הואיל והוא עלול לבלוע את התנועה ואת היישוב ולהרוס את כל אשר בנינו".
ממשלת בריטניה מעבירה את הדיון בעתיד ארץ ישראל לאו"ם בארצות הברית, השולח ועדת חקירה. ויצמן מעיד בירושלים לפני ועדת אונסקו"פ: "עצמאות אינה זכותם של הערבים לבדם. לנו היהודים יש זכות שווה לכך. העצרת הזו אינה רשאית לפסוק כי שאיפתם של הערבים להחזיק במדינה שמינית מבטלת בהכרח את זכותם של היהודים להחזיק במרכז אחד ויחיד של חיים לאומיים ועצמאיים."
פועל לקבלת החלטת החלוקה על ידי העצרת באו"ם ומשתדל אצל נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, לחייב את החלוקה ולכלול את הנגב בתחום שטחה של המדינה היהודית. ב-29 בנובמבר 1947, הוחלט על חלוקת ארץ ישראל.
נפגש עם הנשיא טרומן כדי להבטיח את תמיכתו בהקמת מדינה יהודית.
נבחר לנשיא מועצת המדינה הזמנית של ישראל. במברק שקיבל מהמועצה נכתב: "במעמד הקמת המדינה היהודית אנו שולחים ברכותינו לך, אשר עשית יותר מכל אדם אחר החי עימנו לשם יצירתה. עמידתך ועזרתך חיזקו את כולנו. אנו מצפים ליום שבו נראה אותך בראש המדינה אשר תיכון בשלום."
נבחר לנשיא מדינת ישראל. בנאום הפתיחה של הכנסת, אמר: "עלינו לבנות גשר חדש בין המדע לבין רוח האדם. 'באין חזון יפרע עם'. כל ימיי עמלתי וחתרתי לעשות את המדע והמחקר יסוד למפעלנו הלאומי, אבל ידעתי גם ידעתי כי מעל למדע יש ערכים נשגבים אשר רק בהם מרפא לנגעי האנושות - ערכי צדק ויושר, שלום ואחווה".
ב-2 בנובמבר חונך את מכון ויצמן למדע: "חיים אנו בארץ חלוצית, חלוצים אנו ביישוב השממה, בחקלאות ובתעשייה. כאן, ברחובות, עוסקים אנו במעשה חלוצי ממין מיוחד: חלוציות במדע".
בכ"א בחשון תשי"ג, 9 בנובמבר 1952, נפטר בביתו ונקבר בגן אחוזת הבית ברחובות.
ויצמן החל את הקריירה המדעית שלו ככימאי אורגני. את עבודת הדוקטורט שלו סיים בהצטיינות יתרה באוניברסיטת פרייבורג שבשווייץ. הצטיינות נדירה זו אפשרה לו לקבל משרת חוקר באוניברסיטת ז'נבה. בשנת 1904 עבר לאוניברסיטת מנצ'סטר, שם התקדם כמרצה אהוד על הסטודנטים וכחוקר פורץ דרך. ויצמן היה מאבות הביו-טכנולוגיה. הוא המדען הראשון שפיתח תהליך תסיסה מתהליך מעבדתי והצליח להפוך אותו לתהליך תעשייתי. זהו תהליך ביו-טכנולוגי, שבו לראשונה נעשה שימוש בעמילן ובחיידקים. ד"ר ויצמן הוזמן לנהל בלונדון את מעבדות האדמירלות.
תחומי המחקר שלו היו רבים ומגוונים: ייצור אצטון שנדרש לבריטים במלחמת העולם הראשונה ושימש חומר הדף לפגזים ולכדורים; תחליפי מזון צמחיים לבשר; דלק ביולוגי ועוד ועוד. יותר מ-220 פטנטים רשומים על שמו.
בשנת 1934 הקים ד"ר ויצמן את מכון המחקר על שם דניאל זיו ברחובות. בשנת 1949 שונה שמו למכון ויצמן למדע. חיים ויצמן היה נשיאו הראשון. המנהל המדעי היה הכימאי ארנסט דוד ברגמן.
חיים ויצמן היה מדען ודיפלומט, מנהיגה של התנועה הציונית במשך דור שלם, ונשיאה הראשון של מדינת ישראל. ויצמן נולד בשנת 1874 במוטול אשר ברוסיה הלבנה. הוא למד כימיה בגרמניה ובשנת 1904 קיבל משרה באוניברסיטת מנצ'סטר. בשנת 1906 נשא ויצמן את ורה כאצמן לאישה. לזוג נולדו שני בנים: בנימין (1907) ומיכאל (1916).
ויצמן נחשב אומן המשא ומתן, ומי שהצליח לשכנע את האימפריה הבריטית להעניק את הצהרת בלפור מעט לפני כיבוש הבריטים את ארץ ישראל, בנובמבר 1917. מסמך זה, שבו "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה", היווה נקודת מפנה בהיסטוריה של העם היהודי והפך באופן מיידי את ויצמן לדמות המזוהה ביותר עם התנועה הציונית. ויצמן הגיע לפריצת דרך משמעותית בכימיה האורגנית, ויש המחברים את הישגיו המדעיים לאלה המדיניים.
הוא ייסד מוסדות מובילים בתחום ההשכלה הגבוהה והמחקר בישראל (האוניברסיטה העברית בירושלים ומכון זיו ברחובות, כיום מכון ויצמן למדע), מתוך תפיסה הרואה בציונות הגשמה של עצמאות פוליטית ורוחנית. הוא ראה במדע פעילות נשגבת בפני עצמה, אך גם בעלת פוטנציאל כלכלי לייסודה של כלכלה מודרנית. הוא שאף לכינון יחסי ידידות בין הציונים לבין הלאומיות הערבית, ומשום כך פגש באמיר פייסל בשנת 1918.
במהלך מלחמת העולם השנייה גייס את העורף היהודי בארץ ישראל לטובת המאמץ המלחמתי של בריטניה נגד גרמניה ולחם להקמתה של הבריגדה היהודית. הוא פעל לייסודם של מוסדות השלטון הדמוקרטיים בתנועה הציונית ולשילובה של מדינת ישראל בקהילה הבינלאומית.
עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, מונה ויצמן לנשיאה של מועצת המדינה הזמנית. בפברואר 1949, לאחר כינוסה של הכנסת הראשונה, נבחר לנשיא הראשון של מדינת ישראל. הוא כיהן בתפקיד זה, שאליו נבחר בשנית בשנת 1951, עד מותו, בנובמבר 1952.
